שלום אורח, התחבר

מאגר חומר מקצועי- מלחמת חרבות ברזל

עדכון אחרון: יום שלישי, 18/11/2023, 20:00

מבוגרים

חומרים כתובים

במצב בלתי צפוי ולא מוכר יש רצון להעביר את הידע שיושב אצלנו ולסייע בחוץ. אנחנו כל כך רוצים לתרום אבל זה מאוד מלחיץ, לכן נתייחס ל3 מישורים שחשוב לשים אליהם לב:
1. הראשון והכי חשוב, לעצור. לשאול את עצמנו:"איפה זה פוגש אותנו". קודם כל לטפל בעצמנו. לפעמים אנחנו שוכחים, ולכן בכל האדרנלין והרצון לעזור, קודם כל לעצור ולשאול את עצמנו: מה אני צריכה לעשות כרגע".
להשתמש בהדרכות אישיות שלנו, לחשוב מי עוזר לנו. לא לשכוח לעצור בין פעולה לפעולה.
2. במעגל השני נמצאים בני המשפחה והקרובים אלי. לבדוק לשלומם של אלו שמסביבנח. לפעמים מתוך הרצון לעזור לאחרים שוכחים לעזור למי שסביבנו וצריך את העזרה שלנו. ילדים, בני זוג, הורים, אחים דודים וכד'.
3. במעגל השלישי נכללים החברים הקהילה והמטופלים. לוודא שאנחנו לא שוכחים את מי שצריך אותנו, אפילו ברמת הודעה למטופל. אנחנו מוקד חשוב, ואולי הכי חשוב לתמיכה של המטופלים שלנו, אנחנו מכירים את הכוחות שלהם, ויודעים במה הם צריכים עזרה. – מה הכוחות של כל אחד ומה הצורך שלו.
ננסה לחשוב מה הכוח, ומה הצורך. ברגעים כאלו יכול להיות שהוא שכח מה הכוחות שעומדים לרשותו- חיבור לטבע, מוזיקה, ריקוד, ריצה. דברים שיש בארגז כלים שהמטפל יכול להחזיק.
מטופלים חרדתיים- מקבלים עומס מידע מחברים, קבוצות. מי שסובל מחרדה זה יכול להעלות סימפטומים של חרדה. לכן חלק מהעבודה היא לתווך מה הם צריכים לדעת ומה הם מוכנים לקלוט.
• איך לסייע לאנשים שאנחנו לא מכירים?
כרגע הרשתות מפוצצות בפניות, יש ארגוני גג שמנסים לארגן את הסיוע. הכי טוב זה ללכת דרך גופים מאורגנים, הם יודעים להגיד מה הם צריכים. ההמלצה לפנות לגורמים רשמיים ובנוסף, כדאי לבדוק מה האפשרויות באזור שלנו – למי אני יכולה להפנות אנשים שפונים. להיות עם הידע זה כבר מפחית את חוסר האונים שלנו המטפלים.
לאחר מכן- אנשים שמוצפים רוצים עזרה מהרגע להרגע. קודם כל- נעזור להם להירגע, לחבר, לקרקע. ליצור חיבור דרך שאלות קונקרטיות: "מי הם, מאיפה הם, מה המקצוע שלהם?". תחילה לעשות הכנה, והכוונה למה אני שואלת את השאלות :" אני אשאל אותך מספר שאלות לפני שנמשיך הלאה, כדי לעזור לך להרגיש רגוע יותר".
זו דרך מכובדת לעזור לאדם, שיביןמה אנחנו עושים. רוב האנשים לא יהיו במצב חירום ויידרשו לקרקוע מיידי.
המטרה של השאלות הן לעזור לאדם למצוא את הכוחות שלו ולקרקע את עצמם, להתחבר לאיפה שהוא נמצא, להבין מי הם גורמי התמיכה והאנשים סביבו. כמו גם מאפשר להיות קשובים למי הם יכולים לפנות לתמיכה, כשהמטרה היא לא להרחיק מהקהילה, רוב הסיכויים שהם לא יהיו המטופלים שלנו, לרוב לא יהיה צורך.
עוד דרך- לשאול על הפריטים בחדר שבו הוא נמצא, דרך שאלות כמו:" באיזה חדר אתה נמצא"? לבקש לזהות מספר פריטים. "אני אשמח שתתאר לי כמה פריטים שנמצאים על הקיר".
תוך כדי הקרקוע ומחשבה על מעגלי תמיכה אפשר לחשוב מה הם הדברים שעוזרים להם. כלים כמו נשימות, דרכי הרגעה. מה עוזר לו ברגעים אחרים שהוא בלחץ להרגיע את עצמו.
• טכניקות הרגעה- אפשר לעזור לו לנשום, אבל יכול להיות שיוגה ונשיקות לא מדברים אליו ואולי משהו כמו ריצה דווקא יכול לעזור, אפשר לחשוב איתו איך להזיז את הגוף- "איך הוא צריך את התנועה ". האם לאט, תנועות גדולות. כשההמלצה לאדם בלחץ לא נרצה תנועות גדולות ומלחיצות.
הדגמה בסרטון- תנועה שמדמה עץ (מעלים ידיים בצידי הגוף לעבר הראש ואז פורשים אותם כמו ענפים מלווה בנשיפה החוצה ,ומשחריים כלפי מטה בתנועה עגולה .
מוקדי התמיכה בקהילה של האדם הם גורם קריטי בהתמודדות עם טראומה. לברר מי האנשים סביבם שעוזרים להם להירגע. אולי מקום העבודה שלהם, קולגות שלהם, או מקום התנדבות.
סיכום ביניים:
קרקוע בכבוד.
להתחבר עם שאלות בסיסיות, למי האדם ומה הם מוקדים התמיכה שלו והכוחות הפנימיים והקהילתיים שלו.
להתחבר דרך הכוחות איך יכול ברגע זה להתחבר אליהם (יכול להיות שהאדם צריך עזרה עם החיבור).
כולנו בלחץ. כל אדם שפונה לעזרה, כנראה כולם סביבו בלחץ, וכשאנחנו בלחץ קשה לנו לחשוב מהמוח הקדמי. בתקופה כזו יוצא כעס, תסכול, צעקות וגם נמנעת שיחות בגובה העיניים שעוזרות להתחבר לכוחות.
לכן חשוב לברר יחד איתם למי הם יכולים לפנות? להבין יחד מה הוא יכול לעשות ומה לא יכול לעשות? כאנשי מקצוע אנחנו יכולים לעזור "לנהל שיחה רגילה" על מה האדם יכול לעשות כרגע.
חשוב לזכור שלא מדובר בטיפול , ולזכור מה הם המוגבלויות שלנו. כמטפלים רגשיים אנחנו מעבירים את המסר ש"אנחנו יודעים מה לעשות כדי לעזור לך" וזה מייצר תקווה. וגם אחרי מספר פגישות נוצרת ברית טיפולית, נבנה קשר. לכן חשוב לזכור את גבולות הגזרה שלנו.
להתמקד ב"עבודה קונקרטית", מתוך שיחה אחת איך לחבר את האדם החוצה, הרבה פסיכואדיוקציה, לתת מידע מה קורה. אנשים נורא רוצים לשוחח, והכי חשוב כרגע להפנות אותם לאנשים סביבם שיכולים לעזור להם, לא לייצר שיחות של שעות שקשה יהיה לעצור וימניו מהם לפנות לאנשים סביבם.
מדגישים שוב שהכי חשוב לדעת מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא. להגיד לעצמנו שאנחנו לא הולכים להציל את האדם , אלא שבאים לעזור לו להתחיל תהליך של עיבוד אובדן לדוגמא, או שיקום מצב חיים, להתרגל למשהו שלא מצליח לעבד ולהתחיל את התהליך באופן חיובי יותר. זו המטרה הכי מציאותית.
אחד המאפיינים של טראומה היא שתוך שנייה משהו קורה, ולוקח המון זמן לשקם את זה. "הרבה יותר מהר להרוס מאשר לבנות ".
עוד נקודה- לנסות להאט את עצמנו, לדבר פשוט ולאט. ליצור קשר עין ולהסתכל על המטופל, ככה ההשפעה והקשר יהיו טובים יותר. במפגשים הראשונים לנסות לעזור לאדם להבין למה הוא מגיב כמו שהוא מגיב, וגם מנסים לתת את הכלי לדעת מה הולך להיות בעוד כמה ימים, שיוכל לעקוב אחרי מה שקורה איתו. זה יוצר רצף, שזה בדיוק ההפך מהחוויה הטראומתית שעושה סלט לחוויות הרגשיות. להסביר למה "לא השתגעת לגמרי" ומה צפוי לך.
ננסה "לקרוא את המפה", מה הדבר הבולט אצל האדם. אחרי יצירת הקשר נציע לעזור לו עם הדבר הזה.
מה שעושים במפגש ראשון חייב להיות קשור למצבו של האדם. האחד לחוץ, האחר מתייסר ממשפטים כמו "אני אשם" "אין טעם בשום דבר", יש קריסה מיידית של משמעות, וגילוי של מחשבה כזו עוזרת לאדם ליצור חיבור. אדם שנמצא בעוררות גבוהה- לבקש את רשותו להרגיע אותו "אני רואה שאתה עסוק בניסיונות להרגיע את עצמך, זה בסדר שננסה קודם לעזור לך להירגע ואחר כך נתייחס לדברים הנוספים "? ואז אפשר לעזור עם כלים לוויסות רגשי. ננסה להוריד את רמת העוררות במעט, מדירוג של 10, אפילו לרמה של 8.
אדם מבולבל, ננסה לעזור לו לעשות סדר. כאוס הורס משמעויות ומה שעוזר לעשות סדר זה להחזיק רצף של דברים. מה קרה מסביב, מה היה ההקשר. אפשר לעשות תרגיל :" על מה דיברנו עד עכשיו "? "בוא תנסה להיזכר מה היה הרצף של השיחה". בלבול ועוררות הם חלק בלתי נפרד בעקבות מאורע טראומתי.
דרך התגובות של האדם, בייחוד מטופלים קבועים, ניתן לזהות ולהכיר את התגובות הקודמות (עוזר לחבר לנקודות קודמות ליצירת רצף). אפשר להזכיר סימפטומים דהתמודדו איתם בעבר.
• איך לסייע לאדם בחרדה שנחשף לראות קשים וירד לשלומו?
מעורר סוגייה של "המקום הבטוח", שיש הרבה אנשים שנמצאים במצבים מסוכנים לבדוק תחילה שהם במקום מוגן, שהם לא שמים את עצמם בסכנה, ולהחזיק את זה שהחרדה היא מהיותם שבמקום מסוכן. לכן לא בהכרח נרצה להפחית את החרדה אלא לראות במה ניתן לשלוט. להזכיר פעילויות בסיסיות ששוכחים לעשות במצבי סטרס כמו לאכול, לישון ,להתקלח.
עיבוד- אפשר לשקף לאדם שאם הוא יושב ומצליח לספר , הוא הצליח לחזור למידה מסויימת של איזון, ואז להמשיך לעקוב אחרי הדברים ולאתר איפה הקושי? איפה יש נקודה של חוסר וויסות בחיים שלו
חרדה בדומה לרגשות אחרים , נציע למטופל "לעשות היכרות" מבוקרת עם החרדה שלהם. לבקש מהם לנסות לתאר את החוויה , איפה מורגשת בגוף. הפחד של הדם הוא לחוות משהו שישתק אותם לאפשר לעשות הפרדה בין שיתוק לבין חרדה
• מה צפוי בימים הראשונים אחרי טראומה?
כרגע לא מדובר בפוסט טראומה אלא בacute stress, והחרדה מאוד מובנת. בהתחלה יכולים להיות תסמינים גופניים כמו סחרחורת, תחושת אי ידיעה, תחושת קיפאון וקושי לזוז, חולשה קשה. אלו סימפטומים שיכולים להיות מאוד מפחידים לכן ההמלצה היא לקרוא ולהכיר את הסימפטומים הללו . בימים הראשונים יכולה להיות הצפה של הסימפטומים, בטח כל עוד הטראומה ממשיכה לקרות. כעבור חודש רוב האנשים מצליחים לחזור לשגרה, סביב ה10% בלבד יפתחו סימפטומים של פוסט טראומה. הידיעה מה צפוי במקרה של התפתחות ההפרעה לא בהכרח יוצר הקלה, אלא מעמיס במידע שכרגע לא ברור שהאדם יכול לעכל.
העזרה היא בלנטר מה עובר עליו עכשיו, מה הם הדברים בגוף שקורים לו?הגוף מאוד מחזיק את הלחץ, ולתת לו מילים יכול קצת לשחרר.
פסיכואדיוקציה- לאחר חשיפה לאירוע טראומתי, התגובה ה"נורמלית", ההסתגלותית היא לייצר את הסימפטומים, באופן שנוצרת רמת עוררות גבוהה ואף הימנעות. גם כאשר הסטרס לא פוחת עם הזמן. לכוון את האדם לשים תבהאם והסימפטומים ממשיכים באותה עצמה.
• לנסות לעזור בהכוונה להמשך טיפול, להכיר קודם כל בעצמנו ואז למטופלים מהם האפשרויות העומדות בפניו ובמידת הצורך להפנות לעזרה מקצועית.
לאנשים יש יכולת מופלאה לקום מנפילות, אך זה לוקח זמן ונדרשת לנו התאוששות. יש פוטנציאל למטופל לסבול מפוסטר טראומה ותקיעות ויחד עם זאת פוטנציאל לצמיחה פוסט טראומתית.
זה כבוד ענק ומאוד משמעותי ללות את המטופלים שלנו. וזה הופך לחלק משמעותי ברצף החוויות שלהם.
 
 
All reactions:
18
 

טבלה - עזרה ראשונה לטראומה

חמישה שלבים לניהול הרגשות והתגובות שלנו בזמן חירום
חמישה שלבים לניהול הרגשות והתגובות שלנו בזמן חירום
סיוע לאדם הנמצא במצוקה נפשית- מודל מעש"ה (משרד הבריאות, מכללת תל חי)
סיוע לאדם הנמצא במצוקה נפשית- מודל מעש"ה (משרד הבריאות, מכללת תל חי)
תרגיל להקלה מיידית בזמני לחץ (לימור פינלס, מרכז יוצרים הצלחה)
תרגיל להקלה מיידית בזמני לחץ (לימור פינלס, מרכז יוצרים הצלחה)

סרטונים

אחר

לקחים חשובים שכתבה אנדי איפרגן, ראש צוות עוס בי"ח סורוקה, לגבי טיפול נפשי בנפגעים מהעוטף

לקחי ביניים, יום 3, סיוע נפשי במבצע "חרבות ברזל"
מיום שבת בבוקר הגיעו למרכז הרפואי "סורוקה" מאות רבות של פצועים בגוף ובנפש. צוותי בריאות הנפש טיפולו עד כה וממשיכים לטפל בכמות עצומה של א.נשים, חלקם נפגעי חרדה וחלקם פצועים משולבים, גוף ונפש כאחד. מעולם לא ידענו כמות כזו של נפגעים מזירות רבות כל כך: פצועים ממסיבת הטבע, חברות וחברי יישובים בעוטף שהותקפו ע"י מחבלים שחדרו לתוך היישוב ורצחו גברים, נשים וילדים, כוחות ביטחון וחיילים בסדיר ובקבע, בעיקר לוחמים ותומכי לחימה, אוכלוסייה אזרחית תושבי הדרום. זה לא דומה לשום דבר שראינו אף פעם. אולי פעם אכתוב את כל מה שראינו ועשינו בשלושה ימים האחרונים. אבל כרגע שאנחנו בתוך האירועים ברצוני לשתף בכמה תובנות אליהם הגענו "תוך כדי תנועה".
כרגע אני רוצה להתמקד באוכלוסייה אחת והיא תושבי העוטף, חברי אותם היישובים שאליהם חדרו מחבלים. הסיבה שאני מתמקדת בהם היא העובדה שמי שלא פצוע בבית החולים, פונה לקיבוצים וישובים במרכז. אני יודעת שיש רצון טוב של מטפלים רבים מתחום בריאות הנפש לתת מענה טיפולי לו הם זקוקים כל כך, אלא שעל מנת לתת מענה מותאם יש צורך לשנות את מה שכל מטפל.ת שמורגלת בעבודה עם דחק יודע. הפעם התאוריה והשטח לא מתחברים, ככה פשוט. למדנו את זה על בשרנו במהלך הימים האחרונים. אני מקווה שהתובנות שלנו יסייעו לכל המטפלים והמטפלות שהתנדבו לטפל במפונים מהעוטף.

על מנת לטפל יש ראשית להבין את מאפייני הסיטואציה, השונים מאירועי טראומה אליהם אנו מורגלים ואליהם מתייחסת התיאוריה:

1. האירוע לא נגמר- בטיפול בטראומה אנחנו אומרים למטופל.ת שהאירוע הסתיים ושהוא במקום בטוח. אז זהו שלא. האירוע רחוק מלהיגמר, יש עדיין נעדרים רבים, ילדים ללא הורים וההפך, חברים, בני משפחה נוספים. יש לא מעט הרוגים ופצועים בבתי החולים. מקום בטוח? ממש לא, הם לא בבית והם גם לא יהיו בבית. פשוט כי אין בית לחזור אליו לרבים מהם. גם אם יש, א.נשים לא בטוחים שהם יחזרו. במהלך הימים שמענו. רבות את המשפטים "אין קיבוץ לחזור אליו", "אני לא חושבת שאחזור להתגורר בעוטף, זה יותר מדי".

2. התמודדות לבד במשך שעות מול המחבלים ואבדן האמון בצה"ל – שמענו ממספר פצועים שמתנדבים בכיתות הכוננות של היישובים שבכל תרגול הם נדרשו להחזיק מעמד 10 דקות, שכן אח"כ צה"ל מגיע. צה"ל לא הגיע וגם כאשר כן, הוא לא הצליח לתת את המענה מול כמות כזו של מחבלים מצויידים בנשק אוטומטי, רימונים ועוד. חיילים רבים נפצעו בניסיונות החילוץ. פצועים פונו לאחר כ 7 שעות. משפחות התבצרו שעות בממ"ד, כאשר מבחוץ מחבלים זורקים רימוני הלם, מנסים לפרוץ בכוח את הבתים, אנשים עמדו בגבורה מולם, לא כולם הצליחו להינצל, הורים נרצחו מול עיניי ילדיהם, וההפך. פצועים הגיעו לבית החולים כאשר הם אינם יודעים מה עלה בגורל בני משפחותיהם וחבריהם. חלקם לא יודעים עד רגע זה. שמענו מתושבים שנשבר משהו בסיסי מאוד באמונה שלהם שהם יכולים לסמוך על הצבא שייגן עליהם.

3. אובדנים במספר מישורים- היישובים בעוטף הם יישובים קטנים, כולם מכירים את כולם מילדות, גם בתוך הישוב עצמו וגם את חברי הישובים השכנים. אין אדם בעוטף שלא חווה אובדן ברמה האישית, בין אם זה בני המשפחה הגרעינית או המורחבת, חברים, קולגות ועוד. בנוסף יש אובדן קולקטיבי כיישוב. יש דאגה רבה לנעדרים, ביניהם ילדים וא.נשים מבוגרים וחולים שנותרו בלי הטיפול התרופתי שלהם. האינפורמציה וגם הדיס-אינפורמציה זורמת בבית החולים, חברי יישובים עוברים בין המיטות וכל פעם מספרים למאושפזים על עוד בני משפחה וחברים שאינם עוד.

4. בני משפחה שעדיין מאושפזים- מי שלא נפצע ושרד פונה, מי שעדיין מאושפז לא יכול לראות את יקיריו ולקבל את תמיכתם, גם המשפחות שפונו, לא פונו עם הפצועים.

דגשים להתערבות:

1. בטרם כניסה להתערבות: תדאגו לצרכים שלכם, לאכול, לשתות, ללכת לשירותים. אין לדעת כמה זמן תיקח ההתערבות. בנוסף, תכנוננו נפשית עד כמה שניתן לכך שאתם הולכים לשמוע סיפורים קשים מאוד.

2. הבניה קוגניטיבית, בדומה לכל התערבות בדחק. בניית נרטיב פחות או יותר מסודר של האירועים מבחינת לוחות זמנים, מה היה ומה עשה.

3. בהקשבה לסיפור יש לשים לב להתמודדות של האדם, חיזוק. רה-פריימינג להתנהגויות שנתפסות כשליליות, לדוגמא: כאשר המטופל אומר "ברחתי", נאמר- "הצלת את עצמך". לשבח את ההתנהגויות ולהדגיש את התושייה שהפעיל על מנת לשרוד ותאמינו לי היו המון כאלה: אם שהצליחה למנוע בגופה שעות את כניסת המחבלים לבית, אנשים שפינו פצועים, אנשים שהתחזו למתים, א.נשים שזרקו החוצה חזרה רימונים שהושלכו לבתים ולמיגוניות, או התחבאו בתוך עצים שנפלו. שמענו בימים אלו עשרות סיפורי גבורה כאלה, שצריך לתת להם מקום ולהתפעם מהם כי יש על מה. אנשים היו אקטיביים בשמירה על עצמם ועל יקיריהם. כמעט ולא היה מישהו.י שלא סיפר על רגשות אשמה על מה הוא לא עשה מספיק. רובם עשו המון, הם הצליחו לשרוד, תוך תושייה ויכולת הישרדות מדהימה.

4. בהתערבויות בדחק אנחנו תמיד מבררים משאבים שבהם עושה האדם שימוש על מנת להתמודד. חשוב לשים לב שכעת לאור המצב, ייתכן שהמשאבים שהמטופל השתמש בהם בעבר אינם זמינים עבורו, לדוגמא אישה שמרגיע אותה לבשל בבית, אבל אין בית או בחור צעיר שמדבר עם חברו הטוב, אבל זה נעדר או מת. אישה שנוהגת לחלוק עם בן הזוג אבל בן הזוג פצוע ולא איתה. חשוב לסייע במציאת משאבים אלטרנטיביים, לדוגמא לעשות שיחות וידאו עם המשפחה, לחשוב על אדם משמעותי אחר שניתן לשתף ועוד.

5. גם פסיכואדוקציה שאנחנו עושים לגבי מה צפוי מבחינת תגובות דחק בימים ובשבועות שלאחר האירוע אינה רלוונטית. האירוע הוא בסדר גודל שטרם נראה כמותו, שום דבר לא יחזור להיות רגיל בשבועות הבאים, אנשים אבלים, איבדו את ביתם, את הקהילה שלהם וזה יהיה יומרני מצידנו לומר שבסוף הסימפטומים יחלפו. אנחנו חוזרים ואומרים שזה אירוע הכי נורא שהיה במדינה מזה זמן ואנחנו לא יודעים מה יהיה. כן חשוב לומר שעם הזמן צפוי שיפור, ובמידת הצורך, ניתן ורצוי לפנות לסיוע. חשוב לספק מידע אודות מענים רלוונטיים כמו מרכזי חוסן (במידה ויעבדו), סיוע דרך ביטוח לאומי שניתן חינם לנפגעי פעולות איבה ועוד.
6. שימו לב מתי נגמרת לכם האמפטיה ויכולת ההכלה, יש גבול למספר הסיפורים שניתן להכיל אחד אחרי השני. ברגע שאתן חשים שאין לכם יותר אמפטיה, זה הזמן לעצור. אתם לא אפקטיביים יותר.
7. אחרי ההתערבות תחלקו, תדאגו לעצמכם במה שעוזר לכם- אי אפשר לעזור לאחרים אם אתם מרוקנים.

מה שכתבתי הוא "חכמת המעשה", עוד יגיע היום שנכתוב את זה בצורה מסודרת עם עקרונות. בינתיים היה לי חשוב לשתף בידע שהצטבר אצלנו מטיפול במאות פצועים בגוף ובנפש ב"סורוקה" מתוך תקווה שמה שכתבתי יסייע למטפלים ומטפלות שהתנדבו לתת סיוע למפונים, ואולי גם למטופלים אחרים בעת קשה זו.

אנדי איפרגן, עו"ס מומחית בבריאות הנפש
ראש צוות עו"ס במערך הפסיכיאטרי, "סורוקה"

שמי גדעון פיין, אני פסיכולוג ומנהל את מרפאת OCD Clinic ברמת גן.
לאור המצב הקשה בארץ רציתי לשתף אתכם במספר התמודדויות אופייניות לסובלים מ-OCD בימים אלו כפי שראיתי אצל המטופלים שלי בקליניקה.
נראה לי שחשוב מאד להכיר תופעות אלו ולהבין שהן חלק מהסימפטומים של ה-OCD.
1. תחושות אשמה – הפרעת OCD גורמת להתעסקות כפייתית בתוך הנושאים הטורדניים הספציפיים של כל מתמודד/ת. אצל כל אחד/ת זה יכול להיות נושא אחר. העניין הוא שכאשר יש מצב כל כך קשה בארץ יש רצון להתעסק במצב, לכאוב אותו וכו' אך המנגנון של ה-OCD מושך את האדם כל הזמן לתוך הנושאים הטורדניים שלו וכך עלולה להיווצר תחושת אשמה קשה שאומרת: "באילו שטויות אני מתעסק/ת בזמן שאנשים נרצחים, פצועים, נחטפים וכו'" או "למה אני כזה אגוצנטרי/ית!" ועוד אמירות ברוח הזאת.
אז דבר ראשון חשוב לומר, אתם לא אשמים! אין לכם שליטה על זה! באמת, המצב כואב לכם וחשוב לכם, אלא שההפרעה, שהיא לא אתם! מכריחה אתכם להתעסק בנושאים הטורדניים האישיים שלכם. זה בדיוק כמו מישהו שחווה כאב פיזי חזק לא יוכל להתעסק ולחשוב על שום דבר אחר חוץ מהכאב שלו וכיצד הוא משתחרר ממנו.
דבר שני, ה-OCD עלול לקחת אתכם להתעסקות טורדנית בעצם השאלה האם אתם כואבים את המצב או לא, האם את מחוברים למצב או לא. ואז אתם עלולים למצוא את עצמכם בודקים את עצמכם שוב ושוב האם ואיך אתם מרגישים את המצב.
בכל מקרה, הדבר החשוב ביותר לעשות במצב הזה, מעבר להבנה שלו, הוא להיות מוכנים לשחרר שליטה על חוויה הרגשית שלכם. להיות מוכנים להמשיך בחייכם ובתפקוד היומיומי עד כמה שניתן גם אם אינכם מרגישים שאת מחוברים, כואבים או מרגישים שתחושת האשמה התפוגגה. זה קשה, זה ממש כמו לא לשטוף את הידיים כאשר חווים מחשבות טורדניות של זיהום וכד', כל אחד בנושאים שלו.
2. התגברות המחשבות הטורדניות – בזמנים בהם יש עליה ברמת המתח הכללית בדר"כ יש גם התגברות בעוצמת ותדירות המחשבות הטורדניות, כל אחד בנושאיו הוא. זה טבעי מאד למצב של OCD ואף למצב של כמעט כל התמודדות נפשית ורגשית. אלו ימים מורכבים מאד ומציפים מאד. מותר להיות ברגרסיה! מותר להרגיש בחרדה גבוהה יותר! מותר להיות טרודים יותר! ויחד עם זאת, חשוב לזכור, כשירגעו הרוחות אתם תשובו חזרה למקום יציב יותר.
וגם כאן, לא צריך לאחוז בצורה כפייתית בכך שההחמרה תעבור ואתם תחזרו לעצמכם. אם אתם מוצאים את עצמכם חוזרים על האמירה המרגיעה שוב ושוב אז כנראה גם היא סוג של כפייתיות… אתם יודעים ברציונל שלכם שכשהמצב יירגע הסערה הפנימית תירגע אך אתם לא מצליחים להרגיש את הוודאות הזאת ולכן מנסים לאחוז בה שוב ושוב. וזאת הכפייתיות.
3. מחשבות טורדניות ספציפיות שקשורות למצב – מחשבות טורדניות כגון:
– אני רוצה שחיילים ואזרחים שלנו ימותו
– חשבתי דברים רעים ולכן אנשים נפגעו
– אולי החמאס והפלסטינים צודקים ואנחנו בעצם האנשים הרעים
– דימויים גרפיים טורדניים של גופות או חלקי סרטונים של זוועות כאלו או אחרות
– ועוד ועוד כיד הדמיון האוסידיסטי הרע…
חשוב לדעת ולזכור, ה-OCD אוהב לייצר מחשבות שהכי ייפגעו בערכים והרצונות של האדם ולכן מחשבות הנ"ל עלולות להופיע…
ושוב, זה נורמלי ואופייני למצב של OCD
4. נפילות מצב רוח – זו תופעה ממש רווחת וכמובן שלא רק אצל הסובלים מ-OCD… אולם כמובן כאשר יש התמודדות נוספת מעבר למצב הכללי עומס ההתמודדות עלול להשפיע על מצב הרוח. גם במקרה זה חשוב לדעת, זה זמני, זה יעבור.
חשוב, עד כמה שניתן ויש במסוגלות שלכם, להיות בעשיה, תפקוד, חברה וכו'. כל אלו יכולים להשפיע על מצב הרוח לטובה.
באופן כללי – היעזרו במטפלים/ות שלכם/ן – מי שבטיפול רציף כמובן חשוב שיידע את המטפל במצוקה שלו ויעזר בו. מי שלא בטיפול כדאי מאד לפנות למטפלים שיודעים לטפל ב-OCD ובעלי ניסיון בתחום. במקביל, במידה וצריך, יש ליצור קשר עם הפסיכיאטר/ית המטפלים ואולי לעשות התאמות תרופתיות כאלו או אחרות.
יש עוד דברים שעולים לי בראש אך די לכרגע.

בתפילה ובתקווה שנעבור את התקופה הזאת בקלות וכשידינו על העליונה!

שלכם, גדעון

ילדים

חומרים כתובים

סרטונים

חומרים להתערבויות עם ילדים

הגיל השלישי

סרטונים

חומרים כתובים

הרגעה והפחתת מתח

https://my.schooler.biz/s/64808/tension-reduction-open/WwkLTSA

צ'אטבוט לעזרה עצמית לשחרור סטרט וטראומה.

פותח בשיתוף ג'ינה רוס (MFCC), נשיאת המרכז לטיפול במתח, חרדה וטראומה (ITI ישראל) ע"י סולי, סטרטאפ ישראלי לטיפול בפוסט טראומה.

הבוט נמצא בשלב הבטא לאחר שנתיים של מחקר ופיתוח, ופתוח בצל המלחמה לשימוש חופשי לכל הגילאים.

https://wa.link/oh70id

 

 



*השקענו מאמצים רבים לתת קרדיט לכל יוצרי החומרים, במידת הצורך ניתן לפנות בעניין למייל itacbtisrael@gmail.com

יש לך הצעה לוועד איט"ה?

מצויין! נשמח לשמוע. כתוב/י את ההצעה בטופס מטה ונשתדל להתייחס במהרה